High line -New york – The opening
אני חייב לחזור לכתוב על היי ליין בניו יורק, אני צופה בסרטון לאחר פתיחת הפרוייקט וזה פשוט נראה מעולה.
ההבדל העצום בין הדמיות למציאות נחשף כאן בצורה חדה, ההדמיות עם האנשים שמודבקים לתמונות מתוך ניסיון להראות כמה חיים יש בפרויקט, ועומת זאת, המציאות שמראה את האנשים ממש חווים את הפרוייקט .
בהרבה פרויקטים עירוניים שאני רואה או עושה תמיד ישנו רצון שכזה להרים איזשהו גשר שאמור להקל על הולכי הרגל את התנועה במרחב העירוני, לעיתים הגשר מנתק או מאלץ ופתאום בניו יורק הוא נראה פשוט משתלב.
אני תוהה מחדש לגבי כל רעיונותיו הגרנדיוזים של לה קורבוזייה על הפרדת האדם ממפלס הרכב ואולי בניו יורק זה אחד המקומות שהרעיון באמת יכול להתקיים.
High line- New York
החל משנות השמונים חדל קו הרכבת מעבודה ועמד שומם במשך עשרים שנה.
ב1999 החלו להגות רעיון בו תהווה הקונסטרוקציה הנטושה ציר עירוני עילי המשמש את התושבים.
מפגש הציר עם מבנה המתוכנן לקבל אותו
בתכנון הציר השאירו את פסי הרכבת הישנים ושילבו אותם עם העיצוב הירוק.
הציר כולל גינות, מסלולי הליכה, ברכות קטנות, נקודות תצפית ומקומות ישיבה.
פרטים נוספים באתר הרשמי – High line
יצוגי זיכרון באדריכלות
בעולם בו זמן הוא המשאב היקר ביותר העומד לרשותנו,
מדהימה אותי כל פעם מחדש עוצמת החיים הקולקטיבית הנעצרת לשני רגעים,
קופאת במקום, דורשת ממך להתמודד עם מציאות אחרת שמחכה להפציע ולגעת באזורים שביומיום אתה או מדחיק או לא מודע אליהם.
ייצוג הזיכרון הבא לביטוי בשינוי ההתייחסות לזמן אינו מספיק כפי הנראה (צפירה).
חלק מהאתוס הציוני שוכן בגיבור שלא שואל – מוכן למות למען מטרה נעלה.
לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב, שלחתי את איתן.
..איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים,
עד שנפגע בראשו ונפל פנימה. גבעת התחמושת יורם טהר לב ויאיר רוזנבלום
לנו נותר רק לזכור את הנופלים והדרך הנכונה או המתבקשת הינה טקס פעם בתקופה. טקס יקבל יתר חשיבות בקרבנו אם נדרש להגיע למקום מסוים (אנדרטה) ובזמן ספציפי ששונה מסדר היום השגרתי שלנו.
האנדרטה לזכר חללי הדקר-אדריכל דוד אנאטול ברוצקוס
ייצוג הזיכרון במרחב, מבני הנצחה, ואנדרטאות הוא נושא איתו מתמודדים אדריכלים בכל העולם. בוודאי שבישראל עם כאבנו ואויבינו נמשיך להידרש ליצור אובייקטים המביעים זיכרון.
הביאנלה העשירית בונציה עסקה במבני הנצחה וזיכרון בישראל. אצרה אותה בטוב טעם מאופק וצנוע האדריכלית והסוציולוגית טולה עמיר. אני ממליץ לגלוש לאתר הביאנלה. הוא מעורר מחשבה, החל מהאיקונים שמייצגים את הפרויקטים, דרך השפה הגרפית האחידה וכמובן באדריכלות הזיכרון העוסקת בייצוגים השונים.
היכל הזיכרון ביד ושם-אדריכל אריה אל חנני
הפוסט-מודרניזם והרב תרבותיות מעכלים נתח אחר נתח מהפרות הקדושות שהביאנו עד הלום, ללא כוונות זדון, ללא מטרה משותפת ובחוסר מודעות, יוצרים מילים המפרקות את האתוס ובונות מחדש את מבני המחשבה הקולקטיבית לגבי הנכון. צריך לעמוד דקה דומיה אל מול מותו של מושג האמת המוחלט בעידן שלנו.
"בישראל הזיכרון מיוצג באמצעות זוגות של הפכים: מעבדות לחירות, משואה לתקומה ומשעבוד לעצמאות". (עוד מישהו רואה פה הזדמנות לחדש?)
…"המבט הכפול המופנה לא רק לעבר ולשכול אלא גם לעתיד, ההנצחה מבקשת להשגיב את המוות ולהצדיק את המחיר". טולה עמיר מתוך ראיון לוואלה
אונ' ת"א אתר זיכרון-אדריכל מיכאל גרוס
לינקים נוספים:
"פונות אנו בזה לכל האמהות השכולות בישראל שנתנו לעמן את בבת עינן, את הנחמה היחידה שהייתה להן בחייהן – את הבנים היחידים".–המכתב שהוביל להקמת יד לבנים
נשמח לקבל חומרים נוספים בנושא.
Flight 93 National Memorial / Paul Murdoch Architects
אתר זיכרון לחללי טיסה 93, שנקסוויל פנסילבניה, ע"י האדריכל פול מורדוך ואדריכל הנוף נלסון בירד וולץ.
מתחם ההתרסקות – תיחום והגבהה של אתר ההתרסקות ע"י סלע שחור מסותת ובשטח עצמו נשתלו צמחים עונתיים, אשר צובעים את השטח בצבעים שונים בפריחתם לאורך עונות השנה.
40 נקודות התייחדות מפוזרות בצמוד למדרכה מעגלית, אשר פונות לכיוון מתחם ההתרסקות.
הקבר המשותף של נוסעי טיסה 93, בתחום האתר.
Archiblender@Wordpress 