פעמת הלב של העיר

אוקטובר 24, 2009 at 8:25 pm (אורבני, אמנות, יובל אצקסון, ניו יורק)
















Pulse Park הוא מיצב אינטראקטיבי שהוצב בגן ציבורי בניו יורק לפני כשנה. כל אחד מהמבקרים באתר מיוצג באמצעות הבהוב זרקור המציג את קצב פעמות הלב שלו (בכניסה נמדד קצב פעימות הלב של המבקרים). סך כל ההבהובים מצטרף לפעימה קולקטיבית של המרחב הציבורי.

האמן מאחורי העבודה Rafael Lozano-Hemmer, מתמחה בעבודות אינטראקטיביות ואחד הנושאים בהם הוא שב ועוסק הוא קצב פעימות הלב של הצופים וכיצד הוא משפיע על חללים בקנה מידה שונים.




קישור קבוע להגיב

אדריכלים מהשירים

אוקטובר 18, 2009 at 8:50 pm (אדריכלות, יובל אצקסון)

בהמשך ובהקשר כללי לפוסט האחרון אודות אדריכלים קולנועיים – פה ושם ישנם גם אדריכלים במוזיקה- לדוגמא

השיר The Architect מתוך האלבום האחרון של הלהקה הבלגית dEUS
הקליפ היפה אמנם לא עוסק בהן באופן ישיר, ולמרות שאני שונא להגיד את זה, שווה להקשיב למילים
ואם כבר מזכירים רוק ואדריכלות שווה להכיר את הבלוג של דיוויד בירן (סולן ה- Talking Heads ובעל יחס חם לארכיטקטורה) ובו תובנות עירוניות ואחרות של הכוכב.

קישור קבוע להגיב

ערים ריקות

אוקטובר 9, 2009 at 6:07 pm (אורבני, יובל אצקסון, מחשבות, תרבות)

(מתוך The Omega man בכיכובו המוגזם של צ'רלטון הסטון)
אחד הדימויים האדריכליים החזקים ביותר בתרבות הפופולרית הוא ללא ספק העיר הנטושה – אם זה בקולנוע, בספרות או במוזיקה. העיר, שהיא הביטוי הפיזי המשמעותי ביותר (ויש שיגידו גם היחיד) לסדר חברתי בו אנו חיים, מתרוקנת מבני אדם ומגשימה את הפחד שלנו מאובדן הסדר הזה. לכן גם השקט בתיאור הפוסט אפוקליפטי הוא תמיד הרבה יותר מטלטל מתיאור האפוקליפסה עצמה.
ובניגוד לתיאורים הבדיוניים, דוקא כשמביטים על ערים שננטשו במציאות, חשים שלווה מסוימת, אולי בגלל שלכל הסדר החברתי הזה יש גם צדדים פחות חיוביים.


עוד מבטים על ערים נטושות כאן וכאן

קישור קבוע 3 תגובות